דיכאון, עצבות וכאב בלתי נסבל

אם נשאל אדם שאינו מדוכא מהו דיכאון, סביר שיתאר עצב מתמשך מלווה בחוסר אנרגיה: 'באסה של החיים', 'אין חשק לכלום', 'לרצות להישאר במיטה ולא לעשות שום דבר' וכן הלאה.

אם לעומת זאת נשאל אדם מדוכא את אותה השאלה, נקבל תחושה ספוגת ייסורים: 'סבל, סבל סבל', 'אי אפשר להמשיך ככה', 'כואב כאן בפנים, מרגישים את זה ממש פיזי' ועוד תיאורים שמספיק לשמוע אותם כדי להרגיש כאב.

אז נכון, דברים שרואים משם לא רואים מכאן. מי שנמצא בתוך זה, מיטיב לתאר את עומק ההרגשה מבפנים.

אבל זה לא רק זה. יש בדיכאון הרבה מעבר לחוסר חשק או עצבות. יש בו איכות אחרת לגמרי. מה בדיוק?

מה גורם לנו להיות עצובים

עצב הוא רגש שמתעורר בנו בשל אובדן. משהו שהיה לנו קודם ועכשיו הוא חסר. לילד זה יכול להיות צעצוע אהוב שנשבר, להוריו זו תהיה צלחת בעלת ערך סנטימנטלי שנסדקה, או חבר שטס לחו"ל לתקופה. כאשר מתרחש אירוע בעל משמעות חריפה העצבות עמוקה יותר – אדם קרוב שנפטר, פרידה כואבת לאחר קשר ארוך, אובדן הזדמנות שהלכה לבלי שוב. במקרים הללו העצבות נלווית לאבל, לתחושת בדידות, ולעתים גם לחרטה ורגשות אשם.

העצבות מביאה להתכנסות פנימה, לירידה בחשק, למחשבות על מה שחסר. היא תנכח שם ואולי תפוג במשך הזמן, ככל שיש הסתגלות למצב החדש והתארגנות לשינוי במציאות. נרגיע ילד בוכה ונגיד לו שאכן, הוא מאוד אהב את הטרקטור שקיבל ליומולדת, וחבל שנפל ונשבר, ואחרי זמן מה הוא ישכח ויעבור למשחק הבא. אחרי פרידה משמעותית צפויה תקופת אבל ארוכה, וברור שכשמישהו יקר איננו איתנו הכאב חד יותר, צורב ומתמשך, וכל אזכור לאדם או לזמנים שבהם היה נוכח, צובט ומעלה דמעות.

העצבות היא רגש טבעי, תגובה צפויה לאחר שנפקד מאיתנו משהו, והיא חלק מתהליך של השלמה עם מה שקרה והתארגנות מחודשת למציאות שונה. מי שהודח ממסגרת שהייתה חשובה לו, או שהשקיע זמן ומשאבים ותוכניתו נכשלה, יכול לחוש לא רק אכזבה אלא גם כאב גדול והחמצה על זמן שהושקע לריק. אך ככל שעובר הזמן, ובהתאם לקצב של כל אחד, סביר שתהיה חזרה הדרגתית לחיים, מציאה של אלטרנטיבות, תחזוק קשרים קיימים ויצירה של חדשים. זה כמובן לוקח זמן, קשה מאוד למלא חלל שנפער. ולא שוכחים את מי שחסר.

כשקשה מדי לשאת את הכאב

דיכאון הוא רובד נוסף ושונה, מעבר לעצב הצפוי. גם בעצב יש הרבה כאב, אבל האדם העצב נושא אותו, מזוהה היטב עם מה שמרגיש, מעלה זיכרונות, חווה את תחושת החסר, ומתוך כך ממשיך הלאה. בוכה ומתגבר, מתגעגע וממשיך. בדיכאון לעומת זאת קיים קושי רב לשאת את הכאב. התחושה היא שהכאב גדול מדי. שאי אפשר למצוא לו מקום. הסבל מכריע, חונק, אי אפשר לברוח ממנו. אי אפשר לראות שום דבר אחר. מה שהופך את זה לדיכאון הוא לא עוצמת הכאב, העומק שלו, או כמה ממנו יש – את אלו יש גם בעצב, בייחוד כשמדובר בפרידה ממישהו קרוב מאוד – אלא ההרגשה שאי אפשר להכיל את הכאב, אי אפשר לחיות איתו. בעוד שמי שעצוב יקום ויחפש אלטרנטיבה, ימשיך מכאן הלאה, ייצור משהו חדש, גם אם הוא לעולם לא יישכח מה היה לו ואיננו עוד, למדוכא קשה הרבה יותר לראות אפשרות נוספת מול העיניים. ההרגשה היא שמה שהיה אבד ובלעדיו שום דבר לא יכול להיות אותו דבר.

ניתוק כשיכוך כאב

יש סוג אחר של דיכאון, שנראה הפוך ממה שתיארתי עד כה, אבל בבסיסו הוא דומה מאוד. יש כאלו שאצלם הדיכאון לא מתאפיין בהרגשה הקשה, בסבל שאי אפשר להפיג, אלא דווקא בניתוק מהכאב. בתפיסת מרחק מתחושת האובדן ויצירת חזות כאילו הכול כרגיל, עם חזרה לחיים ותפקוד מלא, משל לא קרה שום דבר דרמטי. כאילו הנפש למדה להגן על עצמה מפני כעס, עצב, או כל רגש שלילי אחר. זה כואב מדי, אז ממשיכים הלאה, עושים מה שאפשר, לא חוזרים למה שמכאיב. אבל זה לא ממש כך. מנקרת הרגשה לא טובה, משהו מכרסם.

למשל, אדם שבגלל דברים שאמר קולגה שלו איבד הזדמנות להתקדם בעבודה, אך בהמשך בוחר שלא להגיד שום דבר. הוא מספר לחבריו שהכול סבבה, הוא לא כועס. אבל אלו שסביבו רואים שהוא מתעלם מאותו קולגה שיושב חדר לידו, הם מזהים שההתלהבות שלו פגה, שהוא בא בפחות חשק לעבודה ומוצא פחות עניין במה שעושה. או למשל אישה שקמה משבעה על אדם קרוב מאוד, והיא מתארת אותו בצורה לקונית. למשפחתה היא אומרת שהיא לגמרי בסדר. היא חוזרת לעשות כל מה שכבר עשתה לפני כן, אבל כעת היא חסרת חיוניות.

האדם הסובל מרגיש שיש משהו שמפריע, שלא הכול כתמול שלשום, ועם זאת הוא לא מצליח לגעת בנקודה. משהו מסיח את דעתו, הוא לא נינוח, אבל הוא לא מצליח להתחבר להרגשה. וכיוון שכך הוא לא מצליח לחיות באופן מלא, לא להתאבל, לא לכעוס, אבל גם לא לשמוח ולהתלהב.

שני סוגים של דיכאון עם בסיס דומה

מה בין הדיכאון הזה לבין זה שדובר עליו לפני כן? הדיכאון הזה פחות סוער. בדיכאון מהסוג הראשון שתיארתי, כשלא מצליחים לשאת את הכאב יש הרגשה שהסבל מכריע, שאי אפשר לעמוד בו. והתוצאה היא פעמים רבות שהייה במיטה, קושי לקום, לעשות, להמשיך הלאה. לעומת זאת, כשמנותקים מהכאב דווקא קמים וממשיכים, לעתים מתפקדים אפילו מצוין. אדם כזה ישמע מעמיתיו משפטים כמו: 'איך כבר חזרת לעבודה? איזה התמודדות מרשימה' אבל משהו בו יישאר כבוי. ומי שקרוב אליו יראה שיש נושאים שאי אפשר לדבר איתו עליהם.

בסרט "יופי נסתר" הדמות שמגלם וויל סמית מצליחה להעביר את התחושה של דיכאון כזה. כמי שחייו נעצרו בעקבות מותה של ביתו, הוא מאבד את הקשר עם אישתו ועסוק שעות רבות בבניית מסלולים מורכבים מאבני דומינו. כותב מכתבים ושואל שאלות קיומיות, אבל נשאר מנותק ולא מצליח במה שעשה לפני כן בכישרון רב. שותפיו מנסים לחבור אליו אבל הוא שומר מרחק, נשאר עם עצמו ועם שאלותיו. לא קורס, אלא הופך להיות צל מרוקן של מי שהיה לפני כן.

הצד השווה בשני המצבים שתיארתי כאן הוא שהמשאבים הקיימים לא עוזרים. יש תחושה שמשהו לא מצליח, הזמן לא מרפא, לא רואים מה יכול להשתנות. בשתי הצורות של הדיכאון אי אפשר לשאת את הכאב. בסוג הראשון, קורסים. בסוג השני ממשיכים בכאילו. אבל לא ממשיכים ממש. מנותקים ומרגישים נבובים, מרגישים ליד הכאב. אי אפשר להרגיש אותו באמת, אבל הוא לא מרפה.

כך או כך, זה מאוד מאוד שונה מעצב.

אף שהמאמר הנוכחי אינו עוסק בטיפול בדיכאון אלא מנסה לתאר את עוצמת הקושי, אתייחס בקצרה למה שיכול לסייע בהתמודדות. יש יותר מדרך אחת בה טיפול פסיכולוגי יכול לעזור, וכדי למצוא מה הדרך המתאימה ביותר, בדרך כלל איש מקצוע ילמד את המצב ויבחן כיצד ניתן להגיע לדיכאון ובמידת האפשר להתגבר עליו. לפי הצורך, כתלות בחומרת הקושי ובפגיעה בתפקוד, תישקל על ידי רופא האפשרות של טיפול תרופתי. גם לסובבים המגלים אכפתיות יכולה להיות חשיבות רבה. ככל שהאנשים הקרובים מראים רצון כן לעזור ומוכנות להקשבה סבלנית, כך נוכחותם יכולה להפיג בדידות ולהקנות תחושה של מובנות. ובמקרים רבים הם יכולים גם להשיא עצה טובה.

מה עוזר לגיבור הסרט "יופי נסתר" לחזור לעצמו? המפגשים שזימנו לו חבריו עימתו אותו עם הכאב, העלו את הזעם שחש על פני הקרקע, ויצרו דיאלוג פנימי. כשהוא מסוגל להיפגש עם הכאב הגדול מתאפשר תהליך רגשי שהיה חסום לפני כן, ואירוע טראומתי לא מעובד הופך לאבל על מה שאיבד. במונחים שלנו כאן, הדיכאון שהטיל צל כבד על חייו הופך לעצב גדול. האובדן הוא עדיין אובדן, ואת שהלך לא ניתן להשיב, אולם כעת האדם יכול להמשיך לחיות באופן מלא יותר ולגלות יותר חיוניות.

התגברות על דיכאון יכולה לארוך זמן ונדרשת סבלנות. בדרך כלל, ככל שניתן להאמין באפשרות שיהיה אחרת, כך יש יותר כוח לשאת את הדרך שנדרשת כדי להגיע למקום טוב יותר, למקום בו מרגישים שאפשר שוב לקחת את המושכות.