כשקנאה זוגית נהיית אובססיבית
קנאה בבן או בת זוג היא לא דבר נדיר. אם אחד מבני הזוג אכן פזל החוצה, יש לקנאה על מה להתבסס ויש לשער שמתישהו היא תצוף על פני השטח. שאלות יישאלו, כעסים יגאו, ייעשה שלום או שיהיה פיצוץ.
אבל לפעמים הקנאה מדומיינת. הציתה אותה שיחה קצרה של בת הזוג עם ידיד המשפחה או התבדחות של בן הזוג עם קולגה במסיבה של העבודה, אך לאמיתו של דבר מדובר בשיחות תמימות ולקנאה אין בסיס אמיתי. איך נראים החיים כשהקנאה לא מעוגנת בעובדות ובכל זאת מטרידה וממלאת?
בספר 'המעידה' של הרמן קוך, הגיבור, ראש העיר אמסטרדם, מתחיל לחשוד באישתו אחרי שהוא רואה אותה מפטפטת עם חבר מועצת העיר במהלך אירוע. חוץ מהשיחה החד פעמית הזו אין לו שום רמז נוסף. לא באותו ערב ולא בתקופה שאחריו. אבל הוא מקנא, וממשיך לחפש בדלי ראיות ללא לאות. באירועים, בנסיעות, בבית, בלבושה, בדיבורה, בהתנהגותה, בכל דבר.
"למן הרגע שיצאנו מאמסטרדם עקבתי אחריה מקרוב. לא, לא מקרוב: בקלילות. בנונשלנטיות. ברכבת לפריז עלעלתי בכתב העת "פריי נדרלנד" בלי לקרוא מילה. אחר כך שלפתי באנחה את הסימנייה מהספר שלי: עמוד מאה ושבע-עשרה. נותרו עוד מאה וחמישים עמודים...
כדי שלא לבלוט מדי באי הקריאה שלי הפכתי מדי פעם דף בספר. ותוך כדי כך בחנתי מזווית העין את אשתי שנראתה שקועה לגמרי במגזין "הלו!". האם שינתה תסרוקת? התאפרה יותר או פחות מהרגיל? האם ירדה במשקל בשבועות האחרונים? ירידה במשקל, תסרוקת אחרת, חידוש תכוף של האיפור: על פי כל כתבי העת הפופולריים אלה הם הסימנים החיצוניים הברורים של ניאוף. אבל לא ראיתי שום דבר שונה מהרגיל, גם לא בהתנהגותה בזמן הנסיעה ברכבת." (הרמן קוך, המעידה, תכלת הוצאה לאור, 2019, עמ' 96)
אחד המאפיינים של קנאה אובססיבית הוא שהיא לא מושפעת מעובדות. אי אפשר להפריך אותה גם אם אין שום רמז ברור לחוסר נאמנות. לכאורה, כל סימן לכך שאין שום בגידה יכול לשכך את הקנאה, כך אומר ההיגיון. אלא שהמקנא האובססיבי ימצא תמיד הסבר שימוסס את הסימן לנאמנות. בתיאור מחשבותיו של גיבור הספר, הרמן קוך משרטט דמות שתמשיך ותעסוק בספקולציות, תמשיך ותמצא במיומנות הסברים שבגללם הקנאה לא תוזם אלא תמשיך ותטריד. וכך, גם אחרי תקופה:
"עכשיו חשבתי שהעובדה הפשוטה שהעיתונות עדיין לא עלתה על הרומן אולי מעידה על כך שאין ומעולם לא היה רומן. או שאף אחד עדיין לא שם לב אליו." (עמ' 146)
העיתונות שעוקבת מקרוב אחרי הידוענים וביניהם גם הגיבור, ראש עיריית אמסטרדם, לא מדווחת על כלום לאורך זמן. אבל עבורו גם זה לא סימן לכך שלא קרה כלום, כי אפשר לתרץ זאת בכך שפשוט עדיין לא שמו לב לרומן. וכך החשד שלו לא מרפה, דוחה כל אפשרות לשקט פנימי.
כשאין כלום, קנאה זוגית יכולה להיות מחשבה חולפת, חשש קל בלבד. רעיון שצץ ונעלם. ואם היחסים הזוגיים בריאים יכולה להיפתח שיחה כנה, בירור קטן, צחוק משותף. חלק מבני זוג אפילו יוחמאו מכך שהתעוררה קנאה כלפיהם. 'אם קינאו לי', כך יאמרו, 'כנראה יש לי מה לתת. בן הזוג באמת רוצה בי'. יש חוקרים המתארים קנאה זוגית כרגש שבמינונים נמוכים יכול אפילו לשפר את הקשר, כי קנאה מאותתת על אכפתיות כלפי הצד השני, גורמת לכך שכל אחד יעשה משהו כדי שבן או בת הזוג יחפצו בו. כשבת הזוג מביעה חשש שבן זוגה מסתכל על אחרת, היא אולי מביעה את רצונה להיות הנבחרת.
האם זה אומר שהקנאה הכרחית למערכת הזוגית? לאו דווקא. לעתים היא דווקא מקלקלת ופוגעת בתחושת הבלעדיות. בני זוג יכולים לשמר את הקשר האינטימי ביניהם ולחפוץ בקרבתם של בני זוגם משום שהם אוהבים אותם, גם בלי קנאה. ויותר מכך, במקרים מסוימים הקנאה הרסנית לקשר, למשל כשהמקנא זקוק מאוד לנוכחות של הצד השני כאישוש עצמי, וכשהוא מתחיל להצר את צעדיו, הקנאה חונקת ומרחיקה. או כשהאופי החשדני של המקנא מביא לחיפושי רמזים, לבילוש ומעקב אחרי צעדי הצד השני. במקרים קיצוניים גם רמז קטן יצית אש, כמו בשורות המפורסמות של נתן אלתרמן:
אם אי פעם תהיי צוחקת
בלעדי במסיבת מרעייך,
תעבור קנאתי שותקת
ותשרוף את ביתך עלייך
(נתן אלתרמן, ניגון עתיק)
קנאה כמעט אף פעם לא באה לבד. יחברו אליה חשדנות, פנקסנות, כעס, חוסר אמון. כשהיא נדלקת היא מפעילה את הדמיון, מעוררת חשיבה, נותנת פרשנות לאירועים, מדרבנת למעשים. מנגנון שלם.
בספר של הרמן קוך הקנאה אמנם מעודנת יותר, אבל היא אובססיבית. הספק אם אישתו של המספר בוגדת בו נמצא שם כל הזמן, והוא מנהל חקירה עצמית שקטה. האם היא מתנהגת באופן טבעי כי באמת אין שום דבר? או שהיא עד כדי כך מתוחכמת שההתנהגות הטבעית שלה היא פרי ניסיון מוצלח כל כך שלה להחביא? וכך הוא לכוד בתוך ספקותיו, כלוא בשאלת נאמנותה של אישתו ולא משתחרר ממנה.