לפנות או לא לפנות?
על ההתלבטות לגבי פנייה לטיפול פסיכולוגי
חשבת על האפשרות לפנות לטיפול או שהמליצו לך לפנות לאיש מקצוע. קיבלת טלפונים של מטפלים מומלצים ובכל זאת מנקרת כל הזמן השאלה אם להתקשר. ההרגשה היא שצריך לעשות משהו, ועדיין קיים היסוס אם לעשות את הצעד ולקבוע פגישה. אולי זה הרצון להתגבר לבד, התקווה שמשהו ישתנה עם הזמן. או שמא זו הבושה, החשש, המבוכה. וייתכן שזה בגלל ההרגשה שפנייה לטיפול היא בעצם הודאה בכך שיש באמת בעיה, ואת זה מפחיד לעשות.
אנסה לסייע כאן בהתלבטות אם לפנות לטיפול תוך הצגת הצדדים לכאן ולכאן.
ראשית, אתייחס למצבים בהם התשובה היא חד משמעית:
כאשר ישנו סיכון או מחשבות אובדניות אין שאלה. חשוב לפנות לקבל עזרה.
בנוסף, כאשר יש תחושה של קריסה, של משבר, כשיש קושי רב לעמוד בדרישות המציאות היומיומית, או כששינוי דרמטי בחיים יוצר לחץ גדול על המעגל הקרוב, מומלץ מאוד לפנות כדי לגייס כוחות ולהתמודד.
נתייחס כאן למצבים אחרים. כמו למשל:
- התקפי חרדה מדי פעם, או מצב רוח שפוף בתקופה האחרונה, ובכל זאת נושכים שפתיים וממשיכים בעבודה, בלימודים או בשגרת החיים
- הרגשה מתמשכת של תקיעות בחיים, אבל אין שום דבר דחוף כרגע
- יש דילמות לגבי הילדים
- משהו בקשר עם בן/בת הזוג לא הולך טוב
- ימים רעים וימים טובים, יום אחד מתעוררים בבוקר עם הרגשה גרועה למדי, ולמחרת מרגישים יותר אופטימיים, או שבשעה אחת מרגישים שחייבים עזרה עכשיו, ובשעה אחרת רוצים לנסות להמשיך ולהתמודד לבד
קשה במצבים כאלה להחליט אם לפנות, וגם אם יודעים שרוצים לפנות מתי שהוא, קשה לדעת אם לפנות עכשיו או לחכות עוד.
להתלבט לבד או עם מישהו
לפני שנצביע על השיקולים לכאן או לכאן, נתייחס לקושי כשלא יודעים מה עדיף. במצב כזה, בו רבים מעדיפים שלא לשתף, אפשר להישאר עם שאלה לא פתורה, לעתים להסתובב גם עם תחושת בדידות. במיוחד כשמרגישים שאף אחד לא מבין, שאף אחד לא יכול לעזור להתיר את הסבך ולמצוא מענה לדילמה. כך שמלבד ההתלבטות עצמה, אי אפשר להתעלם מההרגשה שנמצאים לבד במצב הזה עם השאלה – לפנות או לא?
יש מקום להעלות אפשרות נוספת, במיוחד למקרים בהם קשה להחליט אם לפנות, והיא האפשרות לשתף אדם קרוב בהתלבטות. האם יש אדם קשוב ומכבד שאיתו אפשר להתלבט, שאת אופן ההתבוננות שלו ניתן להעריך? האם הכרת אדם שמקשיב ולא 'יודע בשבילך' מה נכון? האם אפשר לחשוב על מישהי קרובה שתרצה לשמוע אותך ותנסה לעזור לך מהצד שלך? אם קיים אדם יקר כזה, מה דעתך על האפשרות לשבת איתו או איתה, לספר לו/ה מה קורה, לתאר מה מעסיק אותך כעת, ויחד תחשבו האם יש דרכים נוספות להתמודד לבד או שפנייה לאיש מקצוע זה הדבר שיכול לעזור? הניסיון מלמד ששיחה קשובה עוזרת להתיר ספקות, מסייעת בקבלת החלטות, מעודדת לעשייה. ובדרך כלל החלטה שמקבלים לאחר דיון משותף, שיקול דעת ובחינת הצדדים השונים, שלמים איתה יותר.
אכן, לא תמיד מרגישים שרוצים לשתף מישהו נוסף, במיוחד אם לא מצאת עד כה בסביבה מי שאפשר לתת בו אמון מלא. או, אולי יותר מתאים לך יותר לקבל החלטה לבד. אז מה יכול לעזור להחליט?
צדדים לכאן ולכאן
מה יכולים להיות השיקולים שלא לפנות?
יש מי שחושש ממה שייפתח בטיפול. מה אני עלול לגלות על עצמי? לא תמיד רוצים לגעת בהכול, לפעמים זה מפחיד מדי, לפעמים מעדיפים להשאיר בשולי הדרך דברים שקרו. חשוב להגיד בנושא זה שמטפלים משתדלים להתאים את עצמם לצורך, מאפשר למי שמולם לקבוע את הקצב, ויחד עם זאת בודקים מה נכון לטיפול ודואגים שלא לפעול בצורה שאינה אתית. עם זאת, לא לכל אחד מתאים לפתוח, ולפעמים מעדיפים להשאיר כמה תיבות סגורות.
הפנייה לאיש מקצוע היא פעמים רבות גם הכרה בכך שיש קושי, לטוב ולרע. בדרך כלל זו התחלת הפתרון, ורבים יגידו שזה הדבר הנכון לעשות, שכל דרך אחרת היא הדחקה ולא התמודדות. אבל לעומת זאת, יש מי שיעדיפו להניח את הקושי בצד, להמשיך ולפעול באופן מעשי, לשים את היומיום במרכז. בשביל אלו, להודות שקשה זה כמו להרגיש שהבעיה משתלטת על החיים והם אינם רוצים בכך. מעדיפים להמשיך קדימה בלי לעצור.
הרתיעה מטיפול יכולה להגיע גם מתוך הרצון להתמודד לבד. לא להיות בעמדת חולשה אלא להכיר בכוחות, להרגיש שאפשר להתגבר. זו בהחלט עמדה לגיטימית. יש מי שהתמודדות עצמאית באמת מגייסת אותם, נותנת להם תחושה של חוסן, פותחת אפיקי פעולה חדשים. הצורך הוא אבי ההמצאה, וגם כאן, לעתים דווקא הלחץ והמצוקה מוציאים מהאדם את הטוב שבו.
מה יכולים להיות השיקולים כן לפנות?
פנייה לאיש מקצוע היא פנייה לאדם בעל ניסיון, מטפל שקיבל הכשרה לכך, מכיר את הנושא ואת דרכי ההתמודדות, נפגש כבר עם מי שעמדו מול מצבים דומים, יודע לשמוע וללמוד את המציאות בה הפונים חיים ואת האתגרים הרגשיים איתם הם נפגשים. קשר טיפולי טוב יכול לתת מקום למה שמרגישים, מעניק תחושה של ליווי, מאפשר לחשוב על דרכים לשינוי.
חשוב גם להגיד כאן שפנייה לטיפול, אין משמעה להשאיר את הבעיה לפתחו של המטפל או המטפלת. המטרה בטיפול פעמים רבות היא לעזור לך להיות שם, לצלוח את הקושי, למצוא פתרונות. בדרך כלל מטפלים אינם מנסים להפוך את הפונה לחלש. השאיפה היא דווקא להכיר בכוחות שלך, למצוא את מקורות החיוניות שלך, לאתר איתך דרכים בהן אפשר לפתור את הקושי, תוך הדרכה וליווי. ועדיין, יש מי שיעדיף להתמודד בעצמו. מדובר פה בשאלה שיש בה מקום להעדפה אישית, כל זמן שאדם יודע להכיר במקומות בהם כן נכון להיעזר.
מחשבות נוספות
ויכול להיות שיש גם שיקולים נוספים ברקע:
ייתכן שכבר היית בטיפול והרגשת שלא נעזרת. אולי סוג הטיפול שקיבלת לא התאים או שהגעת לטיפול בלי שהיה ברור לך שזה הדבר הנכון עבורך. אולי הרגשת אז שלא נכון לך להכניס את המטפל או המטפלת לעולמך, או שלמרות הניסיון הכן שנעשה, הקושי נשאר שם ועדיין הוא איתך.
אפשרות נוספת היא שמפריעה הרגשה עמוקה יותר: האם אפשר לתת אמון? האם באמת רוצים בטובתי? האם המטפל שם בשבילי? במקרה כזה יש אולי מקום לחשוב מה יכול לעזור להשתכנע בכנות כוונתו של איש מקצוע להיות שם עבורך, כמה שהוא יכול, להקשיב באמת, לנסות להבין. כי זה באמת מה שמטפלים מנסים לעשות.
בסופו של דבר, ולאחר בחינת השיקולים השונים, ההיכרות שלך עם עצמך, עם הצרכים שלך ועם מה שנכון לך יכולים לעזור לקבל החלטה נבונה ואחראית המתאימה לך, מתוך תקווה לטובתך ולרווחתך.