מה לא לפספס כשקוראים את אריקסון

אריק אריקסון (1902-1994), פסיכולוג שלמד בוינה אך פעל רוב חייו בארה"ב, מוכר בעיקר בזכות התיאוריה ההתפתחותית שלו (שתיאורים תמציתיים שלה אפשר למצוא בקלות). כאן אדגיש דווקא את החלקים הפחות מוכרים, צדדים שמבליטים את הראשוניות שלו. מסתבר שאריקסון היה חדשן, והראייה הרחבה שלו השתרעה מעבר לאופק הפסיכולוגי בזמנו.

לא הכול ליבידו

כל סטודנט שלומד קורס על ההתפתחות של האישיות יכול לספר על תיאורית שמונת השלבים של אריקסון. בניגוד לפרויד שתלה בשנות החיים הראשונות את כל כובד המשקל של ההתפתחות של הילד (ולמעשה גם האדם הבוגר), אריקסון התייחס לכל מעגל החיים ונתן לכל שלב בחיים משקל משמעותי משלו. כל תקופה בחיים היא אבן דרך שמשפיעה על החיים קדימה וצובעת את כל ניסיון החיים אחורה. אפילו תקופת הזקנה היא בעלת חשיבות התפתחותית בעיניו. האדם הזקן, לצד ההתמודדות שלו עם חיי היום יום ועם טרדות הזקנה, מתבונן על חייו ונותן להם פשר: האם יכול לראות את חייו כיחידה שלמה? או שלמצער הוא מסתכל אחורה בתסכול? ייתכן בהחלט שעבר שינויים משמעותיים בחייו ועדיין ימצא קו מחבר. כך למשל יכול להיות שהוא שחקן שחזר בתשובה וחי כחרדי עד סוף ימיו, או להיפך אדם שגדל בבית חסידי והפך לפובליציסט חילוני. זה יכול להיות ניצול שואה שעלה לארץ והקים משפחה, או ילד שגדל בשלווה והחליט לפתח קריירה בתחום שעניין אותו. במבט אחורה הקשיש יכול לבחון את הדרך שעשה, לסקור את המקומות בהם הטיל ספק, להיזכר בנקודות השיא והשפל, לחשוב על המשפחה שהקים ועל זווית המבט שאימץ. אם במבט אחורה יספוק כפיים ויצטער על בחירותיו, הוא עלול לחוות עצבות ואף יאוש. לעומת זאת, אם יחוש סיפוק לגבי הדרך שעשה בחייו, יוכל להשרות על קרוביו תחושה של חכמת חיים הבנויה על ניסיון והתמודדות. המבט מפרספקטיבה הוא מהלך שמשפיע הן על עצמו ועל הדרך בה רואה את חייו, והן על הדמויות בסביבתו.

אבל זו לא רק תוספת לתיאוריה ההתפתחותית של פרויד. זו ממש מהפכה. אריקסון שינה לחלוטין את השפה שבה מתארים התפתחות. העולם הפסיכואנליטי דאז דיבר במושגים שהמיניות מילאה בהם תפקיד מרכזי. כשפרויד בחן שאלות של התפתחות האופי – כמו האם האדם הבוגר יהיה תלותי, נצלן, נדיב או דייקן – הוא קישר את תהליכי ההתפתחות לאופנים בהם התינוק-פעוט סיגל לעצמו תפקודים גופניים מיניים. אליבא דפרויד, הכוח המרכזי הפועל ומשפיע הוא הליבידו בצורות התבטאויותיו בגילאי הינקות והילדות המוקדמת. בהמשך חייו תיאר פרויד כוח נוסף המנוגד לליבידו, כוח שתיאר כאינסטינקט המוות. שני הכוחות הם כוחות מניעים: אם הליבידו – אינסטינקט החיים – מושך לכיוון של ביטוי עצמי חיוני, מה שנהיה אחר כך 'עבודה ואהבה', אינסטינקט המוות מושך לכוון של תחרותיות, תפיסת עמדות כוח, ותוקפנות, בין אם כזו המופנית פנימה להרסנות עצמית ובין אם כזו המופנית לזולת. מה שהוא לא ביטוי של מיניות, הוא ביטוי של דחף. ומהו לדעתו התהליך המשמעותי ביותר בהתפתחות, זה שקובע היכן ואיך ימקד האדם את מיטב מרצו הנפשי? תסביך אדיפוס, שגם הוא, לא צריך להגיד, בעל אופי מיני בבסיסו.

אריקסון לא שלל את התיאוריה של פרויד, כנראה זה היה צעד מרחיק לכת מדי. אבל המוקד ההתפתחותי שתיאר שונה לחלוטין, ונוגע הרבה יותר בחוויה העצמית של האדם. למשל, בשלב ההתפתחות הראשון שתיאר, התינוק נסמך על הדמויות הקרובות לו לסיפוק צרכיו, לחום וקירבה. השאלה הנפשית שעומדת במוקד היא עד כמה יכול התינוק לפתח אמון בסביבה הקרובה שלו. האם אימו תיתן לו אוכל בזמן? האם הוא אהוב? האם רואים כשכואב לו? האם אפשר לסמוך על מי שמטפל בו? לצד ההתפתחות המוטורית, השכלית, היכולת לחייך, לזחול, לתקשר, התינוק מפתח גישה בסיסית לעולם, מתוך אופי ההיענות של הסביבה, אם ניתן להאמין ולסמוך או להיות חשדני. אם תנאי החיים מאפשרים לצלוח את התקופה הזו בצורה טובה, תתפתח אופטימיות, גישה חיובית ותקווה.

אבל מעבר לשינוי המשמעותי משפה של דחפים לשפה של אתגרים התפתחותיים, יש שני נושאים שהכניס אריקסון לתיאוריה ודרכם שינה דרמטית את השיח הפסיכולוגי-פסיכואנליטי וגם את השיח התרבותי.

זהות עצמית

כשאריקסון תיאר את גיל ההתבגרות, הוא הדגיש מאוד את הערעור שחווה הצעיר מכך שהעולם מפסיק להיות ברור. אם לפני כן המסלול היה מתווה מראש – ילד גדל, מתפתח, לומד, לוקח חלק בחיי המשפחה, משתלב בחברת הילדים – כעת נפתחות שאלות. האם אני רוצה להמשיך בדרך שהתוו לי עד כה? מה אני חושב על נושאים אידיאולוגיים/דתיים/חברתיים שעד כה הוכתבו על ידי הסביבה שלי? במהלך ההתבגרות שאלות של מראה חיצוני, סגנון לבוש, תזונה, חברה, ובחירות אישיות תופסות מקום משמעותי. זה לא סתם מעבר לעולם המבוגרים, אלא שההתבגרות היא שלב ביניים קריטי, שלב בו השאלה איך האדם רואה את עצמו וכיצד מכין את עצמו להמשך, נמצאת במרכז העניינים.

כיום אנחנו יודעים ששאלות של זהות הן מורכבות יותר מכפי שתיאר אותן אריקסון. למשל, קשה להשוות את תהליכי גיבוש הזהות בתרבות בה יש ציפיות ברורות מנער מתבגר, לתרבות בה החברה אומרת לצעיר 'עוף גוזל', תעשה מה שאתה רוצה ותמצא את עצמך. הנוער של היום חשוף מאוד לעולם הגדול עם שלל אפשרויות, יכולת להגיע בלחיצת כפתור לכל סגנון תרבותי, להסתובב בעולם במחיר טיסת לואו קוסט ולינה בגסט האוסים, לדחות את גיל ה'כניסה לחיים' ולבחון אפשרויות, לשנות שוב ושום מקום עבודה ומשלח יד, לנהל קשרים דרך פייסבוק עם אנשים מכל גווני החברה. ענייני הזהות מסובכים יותר כיום, ופעמים רבות בעקבות כך אנחנו מאחרים מאוד את הגיבוש העצמי שלנו. ועם זאת, תהליך של בחינת שאלות זהותיות הוא תהליך משמעותי שתחילתו בשנות ההתבגרות.

בשיח הפוליטי-תרבותי-מגדרי-אידיאולוגי של היום תופס נושא הזהות מקום חשוב ביותר. ספק אם אריקסון היה זה שהביא בכל אלו את שאלות הזהות לתודעה, אבל הוא בוודאי זה שזיהה את נושא הזהות כחלק מהתהליכים הפסיכולוגיים ההתפתחותיים שמשמעם גיבוש עצמי, יצירה של זהות אישית, ובנייה של תחושת שייכות.

אריקסון לא ראה את נושא גיבוש הזהות כעוד שלב בהתפתחות האישיותית, אלא כחלק מהותי ביותר, השלב, בה' הידיעה של ההתפתחות. בשלב הזה מעסיקות שאלות כמו: עם איזה ערכים אני מזדהה? עד כמה אני שומר על הנורמות עם הקבוצה שאליה אני שייך? עד כמה אני יכול להיות שונה ועדיין להשתייך? כיצד אני רואה את חיי בהמשך? בלי לענות לעצמו על השאלות, האדם עשוי להישאר מבולבל, תועה, חסר כיוון ברור. כשהוא מרשה לעצמו להסתבך בשאלות, הוא צפוי לחוות חרדה וחוסר ביטחון, אבל עם הזמן למצוא כיוון, להתוות לעצמו דרך, לבחור יעדים. גיבוש כזה של הזהות, טען אריקסון, יוצר תחושה נהירה של עצמיות, ותחושה של רצף בחיים.

הנפש שלנו חברתית

אריקסון כלל גם את החברה והתרבות כנושא מרכזי נוסף בתיאוריה שלו לגבי ההתפתחות. גם כאן הוא הלך כברת דרך משמעותית מהתיאוריה הפרוידיאנית. לפניו חשבו שהנפש מונעת בעיקר על ידי הלא מודע, דחפים מולדים שאינם מושפעים מהסביבה, והתפקיד של החברה הוא בעיצוב ה"סופר אגו" – בציפיות, בדיאלוג שאדם מנהל עם עצמו לגבי מה מותר ומה אסור. אריקסון לעומת זאת נתן תפקיד התפתחותי משמעותי לסביבה וטען שהעיצוב של הנפש מושפע ביותר מהחברה. כך למשל נפשו של ילד בן למשפחה מרובת ילדים הלומד בחיידר ומחונך מקטנות לגדול כבן תורה, מתפתחת אחרת מזו של ילד הגדל קילומטרים ספורים משם, לומד בבית ספר דמוקרטי וסופג כל העת ערכים של אינדיבידואליות וביטוי עצמאי. מה תמונת החיים של כל אחד מהילדים הללו? כיצד נראה העולם של כל אחד מהם? מה המקום של הישגיות? איזה חלק בדפוס האישיותי יש לצייתנות? מהם הגורמים המניעים וממריצים? כיצד נתפסים בני המין השני? כיצד רואה כל אחד מהם את מושג המשפחה? ועוד כהנה וכנה שאלות בהן המארג הנפשי שונה למדי אצל ילדים שגדלים בתרבות שונה.

לנו ברור כיום מאוד שהחברה אליה אנחנו שייכים מספיגה בנו את האופן בו אנחנו מתייחסים לעצמנו. אנחנו יכולים להבין למה בחור ישיבה שנחשף פתאום להוויות העולם הזה, עובר טלטלה ועלול לחוות משבר רגשי, ולמה בחורה שגדלה על מודל של רזון כיופי תהיה עסוקה בדימוי הגוף שלה הרבה יותר מנערה הגדלה בסביבה המנותקת מהתרבות המערבית. ברור לנו עד כמה התרבות משפיעה על מי שאנחנו, על המבנה הנפשי שלנו. אבל פרויד בזמנו לא נתן לאלו מקום. מבחינתו, הנפש של כולנו מתפתחת לפי אותו מסלול, ורק מגיבה אחר כך לנסיבות החיים, לדרישות המציאות, לדפוס ההורי, לצו החברה.

כמטפל אני רואה כמה לשאלות של זהות עצמית או לחיבוטים פנימיים סביב הזהות יש מקום. אני רואה גם כמה חשוב להכיר את התרבות ואת ערכיה כדי להבין את העולם הפנימי של האדם איתו אני משוחח. האם הטיפול צריך גם לעסוק במפורש בשאלות הללו? זו כבר שאלה מקצועית-ערכית-אתית שלא אכנס אליה כאן.

לא תמיד אנחנו שמים את האצבע על כך שאריקסון היה הראשון שזיהה את תהליך גיבוש הזהות כשלב דרמטי כל כך בחיים, וגם הראשון שאפיין את התפקיד החשוב שממלאת החברה בעיצוב האישיות. אריקסון היה מקורי. אבל אחרי שכתב את הדברים, הם כבר נראים לנו ברורים ומסתברים.