תרופות והחששות מהן

כשמצב הרוח צונח, כשהחרדה מציפה או כשקשיי הקשב מסיחים, אחת ההמלצות השכיחות היא לפנות לטיפול תרופתי. רבים חוששים מהמלצה כזו בגלל הרתיעה מנטילת תרופות לקשיים נפשיים,  ובשל כך מחפשים חלופות 'רכות' יותר כמו טיפול פסיכולוגי. לעומתם יש אחרים שאינם רוצים להיכנס לסאגה ארוכה של טיפול פסיכולוגי ודווקא נלהבים מהאפשרות לקחת כדורים ולפתור את הבעיה. אז מה "נכון"? האם אפשר לוותר על התרופות? או אם ננקוט בכיוון ההפוך, האם תרופות הן טיפול מיטבי שהופך כל טיפול אחר למיותר? אנסה להציג כאן את השאלות שעולות בנושא זה. כיוון שכבר נכתב על כך לא מעט, יכולים המעוניינים לחפש ולמצוא חומר נוסף.

בעיקרון, האדם המתאים להתייחס להרבה מן החששות המוצגים כאן הוא רופא. העניין הוא שהחששות הללו הם בדיוק הסיבה בגללה עשויים להימנע מלפנות אליו… כיוון שאינני רופא, איני יכול להביע עמדה לגבי מידת היעילות של תרופות פסיכיאטריות או על אופן פעולתן. כל שביכולתי לעשות הוא להעיד על מה שאני רואה בשטח. אציג את שלל הטיעונים שאני שומע נגד תרופות ואת הטיעונים לצד השני, אם בחדר הטיפול ואם בשיחות שמתנהלות כאן ושם. ההערות שאוסיף על הנימוקים השונים הן בעיקר מנקודת מבט פרקטית. לדרך בה אני אישית נוהג כאיש מקצוע אתייחס בדיון נפרד.

השאלות שעולות בנושא

  • חשש שמלווה רבים הוא שתרופות פסיכיאטריות משנות את האישיות. א-פריורי אי אפשר לשלול את הטענה הזו. מתן תרופה לקושי נפשי מבוססת על ההנחה שחומר כימי יכול להשרות שינוי נפשי. ואם כך, מדוע שחומר נפשי לא יוכל לשנות חלקים נפשיים עמוקים יותר? אם תרופה לקשיי קשב מאפשרת לאדם היפרקאטיבי להתרכז בעבודתו, האם לא ייתכן שחומר כימי יהפוך אדם רגוע לרגזן וחסר סבלנות? אכן, קמפיינים למיגור נגע הסמים מראים לעתים כי סמים יכולים לגרום לשינויים לא הפיכים. מצד שני, רשויות החוק והרפואה מבחינות בין סמים לבין תרופות (למרות הזהות במינוח האנגלי drugs) ומשקיעות כספים רבים כדי ליצור תרכובות שהן בעלות אפקט רפואי אך ללא השפעה עמוקה שאינה רצויה. בדרך כלל כאשר רופאים נותנים תרופות פסיכיאטריות, הם נוטים לנהוג בזהירות ולהעלות מינונים בצורה הדרגתית עד להגעה לאפקט מיטבי בלי לגרום נזק. מטופלים שמקבלים תרופות עשויים לדווח על קהות רגשית או על ירידה בחדות, אך לא שמעתי ממי ששמרו על ההוראות הרפואיות תלונה על שינויים אישיותיים. האם הדבר לא אפשרי? אין לי דרך לענות על זה.
  • חשש משמעותי שני שמעלים רבים הוא שהתרופות ממכרות. פעמים רבות מובע החשש שאם מתחילים לקחת תרופה פסיכיאטרית אין דרך חזרה. הפחד הוא שמפתחים אליה תלות, וזהו, תמיד צריך להמשיך עם זה. נקודת מוצא הגיונית היא שתרופות נמצאות שם כדי שישתמשו בהן כשצריך, וישתחררו מהן כשהצורך חולף. כיצד אפשר לדאוג לכך? בעיית התלות האפשרית בתרופות קשורה בעיקר לשני פרמטרים: 1. באיזו תרופה מדובר. רופאים בדרך כלל מכירים את החומרים השונים ויודעים איזה מהם עלול ליצור אפקט של התמכרות. בהתאם לכך, למיטב ידיעתי נוטים להמליץ באיזה תרופות אפשר להשתמש לאורך זמן ובאילו נכון להשתמש לטווח קצר ורק כשצריך, כדי למנוע יצירת תלות. 2. האופן בו רואה הרופא את הטיפול הנדרש. האם מדובר כאן במשבר נקודתי או בקושי מתמשך הדורש טיפול ארוך טווח? עד כמה רואה הרופא את הטיפול כתקופתי וכיצד בונה את תוכנית הטיפול? בשאלות אלו אפשר לדון עם הרופא תוך הכנסת שיקול אי התלות בתרופה כמרכיב בתכנון הטיפול.
  • אמירה נוספת היא שתרופות הן רעל. גם אם זה נכון, זה לא שונה מתרופות שאינן פסיכיאטריות. מי שלוקח כדור נגד כאב ראש או אנטיביוטיקה נגד סטרפטוקוקוס לוקח גם הוא חומרים שאינם ידידותיים ולכן יתקשה להציג טיעון כזה לגבי תרופה לטיפול בחרדה. עם זאת, יש לשים לב למינונים, לנהוג בזהירות, לנהל מעקב, לתת כבוד לגוף וליכולת ההסתגלות שלו. לעתים צריך לערוך בדיקות נוספות כדי לוודא שלא נגרם נזק למערכות אחרות. אבל זה נכון לא רק לתרופות הניתנות על ידי פסיכיאטרים. גם לתרופות שניתנות לבעיות גופניות יש צורך לערוך בדיקות כמו תפקודי כבד ועוד.
  • יש הטוענים שהתרופות הפסיכיאטריות אינן יעילות. בנושא זה נכתב רבות, וכפי שכתבתי בתחילה אין ביכולתי להגיד שום דבר עקרוני לכאן או לכאן. כל מה שאני יכול לעשות הוא להביא את התרשמותי ממטופלים ומאנשים שפגשתי. ככלל, ניתן לקבל רשמים שונים. יש שנעזרים מאוד בתרופות ויש מי שלא. יש ילדים שבלי תרופה לשיפור הקשב יתקשו לשבת בכיתה ויש מי שהתרופה אינה עוזרת להם. יש מטופלים שבזכות התרופות יכולים לקום מהמיטה נמרצים יותר ויש מי שמדווחים על קהות של ההרגשה אבל בלי הטבה משמעותית במצב הרוח.
  • טענה אחרת היא שמה שפועל זה לא התרופה אלא אפקט הפלסבו. לפי טענה זו, השיפור שאפשר לראות כשנוטלים כדורים, אינו נובע מהחומר עצמו, אלא מעצם העובדה שלוקחים כדורים. נושא זה זכה גם הוא להתייחסות, והקורא הסקרן מוזמן לחפש מידע בנושא. אתייחס לשאלה זו מנקודת מבט פרקטית. גם אם נניח שמה שעובד זה אפקט הפלסבו, ברמה המעשית השאלה החשובה היא אם טיפול מסוים עוזר או לא. אם טיפול הוא אפקטיבי והשימוש בו חוקי ומוסרי, סיבה להימנע ממנו יכולה להיות רק נזק שהוא גורם, אם יש כזה.
  • לתרופות יש תופעות לוואי. נכון, בחלק מהמקרים סובלים מתופעות לוואי, במיוחד כאשר נדרשים מינונים גבוהים. מי שסובלים מכך במיוחד הם אלו הנוטלים תרופות לטיפול בתסמינים פסיכוטיים. תרופות יכולות להשפיע על לחץ הדם, על התיאבון, על העירנות ועוד ועוד. כל תרופה וההשפעות שלה, כל מטופל והתגובות שהוא עלול לפתח. בנושא זה השאלה היא בסופו של דבר שאלת התמורה והמחיר. האם התועלת שנותנת התרופה עולה על ההפסדים שבצידה? זו שאלה שאפשר לדון בה כשהתרופה אינה הכרחית, ואז כל מקרה לגופו.
  • מכוון אחר לחלוטין עולה השאלה העקרונית, האם נכון לטפל בקושי נפשי באמצעות חומרים כימיים. זו שאלה חשובה ומהותית שיש בה כמה צדדים – פילוסופיים, פסיכולוגיים תיאורטיים, וטיפוליים פרקטיים. היא נוגעת בשאלת הקשר בין הגוף והנפש, בשאלה מה מבטא קושי נפשי ומה הדרך להתמודד איתו. עמדות שונות בנושאים אלו הובעו מקדמא דנא ועד ימינו אלה. אין דרך להתמודד עם שאלה כזו בפוסט קצר ולכן אניח לה. הקורא הסקרן מוזמן לקרוא על התנועה האנטי-פסיכיאטרית, על רונלד לאינג, על דברים שכותב דונלד ויניקוט על תפקידם של הסימפטומים ועל ההבחנה בין הקלתם לבין צמיחה והתפתחות נפשית, ועוד.

ועוד נקודה

שאלות סביב שאלת טיפול תרופתי לבעיות נפשיות תמיד היו וככל הנראה תמיד יהיו. אולם, בין אם מתנגדים לתרופות כאלו ובין אם תומכים בלקיחתן, נקודת המוצא שלי היא שמטרתם של החוקרים שמפתחים תרופות אלו ושל הרופאים שרושמים אותם היא לעזור ולהקל על הסובלים. אכן, כפי שטוענים, באמת חברות התרופות רוצות גם להרוויח. אבל הן אינן רוצות לפגוע בחולים, אלא למצוא מזור לסבלם. גם אם יש מי שיטענו שזו אינה הדרך הטובה ביותר לטפל בקשיים נפשיים.

עד כאן על השיקולים הכלליים בנושא תרופות והחששות מהן. איך אני נוהג כשאני נשאל שאלות בנושא? על כך במאמר נפרד.