תרופות וטיפול נפשי

פעמים רבות אני נשאל מהי דעתי על תרופות לתסמינים נפשיים כמו דיכאון, חרדה ועוד. במאמר קודם (תרופות והחששות מהן) נגעתי בכמה טיעונים בנושא התרופות הפסיכיאטריות. כאן אתמקד באופן בו אני אישית נוהג כשהנושא מגיע לפתחי.

בדרך כלל, כאשר במהלך טיפול אני מתרשם שישנה פגיעה משמעותית בתפקוד או שמדובר במצב סיכון, אני ממליץ לפנות לרופא ולבחון עימו אפשרות של טיפול תרופתי. הדבר רלוונטי ביותר כאשר ישנה סכנה אובדנית או חשש לקריסה נפשית, אבל גם במקרים אחרים כמו כשקיים סבל גדול, או כאשר הקשיים מעיבים על היכולת לעבוד, ללמוד, או על התפקוד הבין אישי והמשפחתי.

לעומת זאת, כאשר אני מעריך שישנה יכולת התמודדות ללא תרופות, אני מקווה שההתבוננות המתאפשרת בטיפול פסיכולוגי והליווי הטיפולי יאפשרו לשאת את הקושי הנפשי ולהתגבר עליו. מתוך כך אינני ממליץ במצב כזה באופן אקטיבי על פנייה לרופא. עם זאת, אם במצב זה המטופל מעוניין מעצמו לפנות לרופא אני משאיר את הבחירה בידיו.

אבל יש צדדים נוספים לסוגיה. כדי לגעת בהם נבחן כמה דוגמאות היפותטיות.

דן עובד בחברה שמספקת ציוד מדידה מתקדם לחברות הנדסיות. תפקידו הוא ללוות תהליכי התקנה והטמעה ולעתים גם לפתור תקלות במכשירים. מאז ומתמיד היה לו קשה לשמור על יחסים תקינים עם חבריו לצוות. כמעט בכל נושא יש ויכוח – כשמחלקים משימות, כשדנים על צורת העבודה, כשיש שאלה על אופן ההבנה של נהלים, כמעט כל דבר. כיוון שכך בצוות משתדלים להימנע מאינטראקציות איתו ושומרים מרחק. כשצריך שיתוף פעולה דן חסר סבלנות, ועל כל טעות קטנה מתפרץ בכעס.

בוקר אחד כשהגיע לעבודה ראה שחמוצים אליו יותר מכרגיל. הסתבר שהחברה איבדה לקוח בעקבות צורת הטיפול שלו בבעיה חמורה שהתגלתה באחד המכשירים. כשנשלח לאתר הלקוח כמה ימים לפני כן, האשים את המשתמשים שפעלו שלא לפי ההוראות, וכשהבין שההוראות ניתנו על ידי עמית שלו לעבודה קילל גם אותו. הלקוחות החליטו שגם תקלה כזו וגם יחס כזה הם יותר מדי, החליטו לשים לזה סוף וביטלו את החוזה.

ייתכן שעובדתית טענתו של דן הייתה נכונה, אבל הצורה בה התפרץ וצעק אצל הלקוח, ובהמשך גם הזעם ששפך כשחזר למשרד, הכעיסו מאוד ועוררו כלפיו עוינות ותחושה של חוסר לויאליות. הוא הוזמן למנהל שלו וננזף, אבל גם אז איבד עשתונות. למזלו לא פוטר, אבל העבירו אותו לתפקיד זוטר יותר ועם פחות אחריות. משפחתו שכבר הכירה את אופיו ואת התפרצויות הזעם שלו, המליצה לו לפנות לטיפול. הוא החל בטיפול תרופתי ובפגישה עם פסיכולוג הביע תקווה שזה יפתור את העניין.

עוצמת הקושי לעומת התוכן

טיפול תרופתי ירגיע אולי את הסערה הפנימית שחש דן. אבל האם הוא יפתור את ההתנהלות הבין אישית שלו? במקרה אחר, אם מדובר באדם שסובל מדיכאון בגלל כישלונות חוזרים ותסכול מצטבר, כדורים אולי ימתנו את עומק הדכדוך, אבל האם הם ישנו את אופן ההתמודדות? ככלל, הנחת העבודה שלי היא שההשפעה של תרופות היא בעיקר על עוצמת הקושי ולא על תוכנו. 

יש מקרים בהם תרופה לבדה יכולה להפחית משמעותית את הסבל ולאפשר התמודדות טובה עם הקושי. הדבר נכון בעיקר כאשר השינוי במצב הנפשי הוא תולדה של גורמים שאינם רגשיים. למשל, כאשר מצב הרוח משתנה בגלל שינוי הורמונאלי, כשילד מתקשה לשבת בכיתה ומתברר שהמקור של קשיי הקשב נוירולוגי, או כשיש שינוי דרמטי ולא צפוי בחיים, כמו למשל כשמתרחש אובדן פתאומי אצל אדם שחייו מלאים. התרופה לא תעלים את הכאב, אבל היא תעזור להתגבר על הקושי ולהתמודד.

לעומת זאת, אני דואג כאשר נחוץ טיפול נפשי אך מניחים שתרופות יכולות לבוא במקומו. תרופות לא יכולות לפתור קשיים רגשיים שנובעים מנסיבות חיים מאתגרות או מיחסים בין אישיים מורכבים.

נדגים זאת:

המורה המחנכת של כיתה י' שמה לב בתחילת השנה ששתי נערות, גלי ומאיה, 'לא נמצאות עם הכיתה'. שתיהן חולמות, מוסחות בקלות, שוכחות להביא ציוד, לא מסיימות משימות, מפספסות פרטים. בעקבות המלצתה, אצל שתיהן מאובחנים קשיי קשב וריכוז. אבל, בין שתיהן שוני רב. גלי היא נערה חולמנית שמוצאת הרבה עניין בתיאטרון וספרים, אך במקצועות לימודיים רבים מאבדת קשב בקלות ונמצאת בפער מהכיתה. לעומתה, מאיה בעבר הייתה בעניינים, התופעות הללו לא היו קיימות לפני כן, אבל מאז תחילת השנה 'קורה משהו'. היא מצוברחת יותר, יש מתיחות בינה ובין ההורים, ברמה החברתית היא מבודדת יותר בתקופה האחרונה. הקרובים אליה אומרים שהיא מוצאת בעיקר עניין בצ'אטים לתוך הלילה עם דמויות לא מוכרות.

אם יישקל כאן טיפול תרופתי, הרי שאצל גלי אפשר להסתפק בו ולבחון בעיקר סיוע בצד הלימודי. אצל מאיה לעומת זאת, קשה להניח שטיפול תרופתי ייצור שינוי, ויש צורך במבט טיפולי מקיף כדי להעריך את מהות הבעיה ולהציע דרכים לעזרה.

תרופות יכולות אולי למתן את עוצמת הדיכאון, להעלות את יכולת הריכוז, או להוריד את רמת המתח. אבל הן לא משנות את נסיבות החיים. כישלון נשאר כישלון כל עוד לא מתמודדים איתו, פרפקציוניזם יישאר מחמיר כל עוד לא מעמידים סימני שאלה, וקשיים זוגיים לא ייעלמו כל עוד לא ייעשה מאמץ לפתור אותם מצד בני זוג. אכן, לעתים אין משאבים המאפשרים טיפול פסיכולוגי. במקרה כזה תרופות יכולות להקל על המכאובים אבל יש להכיר בכך שהשפעתן עשויה להישאר מצומצמת. במקרים רבים דווקא השילוב של טיפול פסיכולוגי עם תרופות נותן מענה לשני הצדדים. שילוב כזה מאפשר להישיר מבט אל הקשיים ולנסות להתמודד איתם, וגם יוצר תנאים המאפשרים להמשיך לתפקד עד כמה שאפשר.

מילה על זכות הבחירה

בסופו של דבר, אם אדם מעוניין לקחת תרופות ולקוות שבכך ייפתר הקושי, או להיפך אם אדם רוצה להימנע מתרופות ולהניח שיוכל להתגבר על הסבל ללא התערבות תרופתית, הזכות בידו. אוכל להגיד את דעתי אם אני חושב אחרת, אבל אבין ואכבד את בחירתו של האדם. ההחלטה אם לקחת תרופות או לא היא שלו. אני שם כדי שהמטופל ימשיך את חייו בצורה הטובה לו ביותר.